פורטל מקיף לעולם הבדס"מ

האתר מכיל תכנים מיניים וגסים ומיועד לגלישה אך ורק מגיל 18 בלבד ומעלה

אמון בבדס"מ

מאת Mark lam baum

אמון.

מילה שמשתמשים בה הרבה ובהחלט בבבדס"מ כי הרי הצד הנשלט צריך לבטוח בצד השולט. וגם להפך כמובן, למרות שפעמים רבות לא מתמקדים בכך
ובטעות. מניסיוני בחיי, ובהחלט גם בבדס"מ – אישי וגם משיחות עם נשלטות שהתייעצו ושיתפו, רב האנשים לא יודעים להאמין באמת.
מה הכוונה?
מבחינתי, נשלטת שלי צריכה להאמין לי, להאמין בי, ולסמוך עלי. באופן מוחלט. אין זה אומר שבאופן עיוור – באם אני מפר אמון – בהחלט שלא.
באם אני עושה דברים שמראים שאי אפשר לסמוך עלי בהחלט. ואז צריך לנתק את מערכת היחסים כי אין טעם. באם אין אמון מוחלט,
אז השליטה ה"מנטלית" שלמעשה כוללת את כל התחומים (גם אם לא מופעלת בהם בהכרח) אינה ברת קיום. לא אפשרית.
וכאן מגיעה הנקודה שרב האנשים לא יודעים לחשוב אמון. אם שואלים אותם הם יגידו – כן, אני מאמין לו, מאמין בו, סומך עליו.
אבל בפועל – הם לא כיוון שהם מביאים את מטען הפחדים שלהם, מטען האכזבות שלהם, מטען השקפותיהם על איך העולם אמור להיות, ונטייתם כיצד לפרש ולראות דברים.
והבעיה הזו, וראיתי זו שוב ושוב בהרבה מקרים, הורסת מערכות יחסים. כי חוסר הידיעה וההבנה כיצד לחשוב אמון
(ותיכף יובהר הרעיון מה זה "לחשוב אמון" שאינו "להאמין" אלא שונה ממנו) גורמים לריבים ומחלוקות שמחריבים – צד אחד מרגיש פגוע כי אינו יודע לחשוב אמון,
מביע חוסר אמון בשני, וכך נוצר שבר שבדרך כלל הינו עמוק, וגם אם נפתר חוזר על עצמו עד לשבירה מלאה.

אז מה זה "לחשוב אמון"?
לחשוב אמון מתחיל קודם כל משלושת המרכיבים שציינתי:
1. להאמין ל
2. להאמין ב
3. לסמוך על

ונניח שקרה משהו שגורם לפקפוק. הדבר שבדרך כלל רב האנשים עושים הוא להגיד: "איך עשית כך?" ואז מתלווה מסכת שמסבירה מדוע הצד
שעשה כך פגע, אינו בסדר, וכדומה. ובדרך כלל נוספים אז "עדויות נוספות" לכך – תקריות אחרות, בדרך כלל זוטות שאין להן משמעות, ופעמים רבות
גם יש להם הסבר כזה או אחר, אבל באותו הרגע, בגלל תחושת הפגיעה (העמוקה בדרך כלל – כי הרי נשבר אמון!) הן מקבלות משמעות יתר.
וכמובן שבדרך כלל בנקודה כזו, דברים חיוביים נעלמים – המשקפיים שחורות אז הכל נראה שחור.

מקרה נפוץ, נכון? בטוחני שכולכם נתקלתם בצורת התייחסות זו לדברים שעשיתם, ויצאתם פגועים (וגם עמוקות) כשהייתם הצד שאליו נאמר,
או שהתייחסתם ככה למישהו אחר ולא הבנתם ואפילו התרעמתם שנפגע מצורת דיבורכם (זה לא הדיבור אלא המשמעויות).

אז הינה השרשרת שמאחורי פניה כזו:
1. הוא עשה X.
2. מה שעשה, X, מנוגד למה שאני מאמין שצריך לעשות.
3. היות וכך הוא לא בסדר – לא חשב/פעל נכון בצורה מהותית (כי כך לא חושבים/פועלים).
4. היות והוא לא בסדר, המשמעות היא שהוא Y (תיאור שלילי כלשהו) או פועל בצורה Z (תיאור שלילי כלשהו – בדרך כלל של חוסר).
מה הבעיה עם השרשרת הזו ו"אמון"? כי שלב המעבר מ 2 ל 3 הוא חוסר אמון במובן של שלושת המרכיבים. כי אם אנו מאמינים למישהו, מאמינים בו, וסומכים עליו, מעבר זה לא אמור להתרחש.
מה כן אמור להתרחש? חשיבת אמון.
והשרשרת הלוגית שלה היא אחרת מהותית.
1. הוא עשה X.
2. אני לא חושב ש X זה נכון (שימו לב להבדל בניסוח)
3. אני מאמין לו, בו וסומך עליו – אז כנראה איני מבין את חשיבתו והסתכלותו. (פה יש מעבר מחשיבת אי אמון בשרשרת הקודמת לחשיבת אמון )
4. היות ואיני מבין עלי לשאול, ולקבל את דבריו כפשוטם. וכיצד לשאול? בצורה שמשדרת אמון "אני מאמין שאתה (משהו חיובי) אבל התנהגות X מפריעה לי.
למה עשית ככה? כיצד היא מתיישבת עם מערכת היחסים שלנו?"
5. כאשר מקשיבים לתשובה, צריך להסתכל עליה, להתייחס אליה, לחשוב עליה, ואפילו לשפוט אותה – לא בראי האמונות, ההעדפות,
ההשקפות שלנו על "נכון ולא נכון" שלנו, אלא בראי אלו שהוא מסביר.
6. ואז באם עדיין משהו מפריע לי, אסביר זאת ונדון בכך בלי האשמות מסוג 3 ו 4 של השרשרת הקודמת. הדיון מתחלק בעצם לשתי רמות:
א. מעשים. דיון במעשים עצמם והשפעתם עלינו (או להפך).
ב. השקפות. דיון בהסתכלות על העולם והמה אנו מגידים כנכון או לא נכון, טוב ולא טוב, וכדומה.
חשוב להפריד את הדיון לשני חלקים אלו כי אחרת יש ערבוב שלא ניתן לפתירה – כדיון האם מעשה הוא בסדר לא מבדיל בין הצד הפיזי
(המעשה עצמו והשפעתו עלינו) לבין הצד הפילוסופי שלו (האם הוא טוב, נכון, וכולי) החלק השני צובע את החלק הראשון בלי שאנו רואים זאת, ויש דו שיח של חרשים.
7. נמצא פתרון שמכיל את צרכיי, רצונותיי והשקפתי על העולם, אבל גם את שלו, ולא נראה בפתרון כזה משהו "לא בסדר" אלא משהו "ששונה מדרכנו".

ולאורך כל הדרך הזו, שקודם כל אמורה להיעשות עם עצמנו, אנו צריכים לחזור שוב ושוב, בכל מסקנה שרוצים להסיק על משמעויות של דברים, על שלושת המרכיבים.
ולהתייחס לדברי הצד השני בפשט – לא מתוך מתן משמעות שבאה מהסתכלותנו על הדברים אלא כמו שנאמרים ומוסברים.

הפשט זו חשיבת אמון.
הדרש זו חשיבת אי אמון.

וכדי לחשוב פשט, כדי לחשוב אמון, צריך להיות בשליטה – לא רק על תגובתנו הפיזית (טון דיבור, שפת גוף וכדומה)
לא רק על תגובותינו הרגשיות (כי נושא כזה תמיד עולה כתוצאה מתחושת פגיעה כלשהי), אלא גם על מחשבתנו המונעת מתגובתנו הרגשית.

בלי אמון אין שליטה, ובלי שליטה אין אמון.



חיפוש :
טואול - אתרים באינטרנט