בדס"מ ודת.
דת ובדס"מ הכותב שלמה בן חיים משתף
לכתוב על בדס"מ בדת, איך אפשר?
בדס"מ הוא מנוח שמורכב מעולם ענק של סטיות וסגנונות חיים. בד"סם הוא מטריית חיפוי שתחתיה מכונסים גם כאלו שהעולם הזה עבורם הוא פטיש או רק קינק.
הדת היא מטריית ענק שתחתיה מכונסים אין ספור סגנונות חיים, כזו שמעניקה קווי יסוד וקווי מנחה למותר ולאסור.
מאחר ואיני מתיימר לפסוק הלכה, בטח לא במאמר זה ומאחר וגם אין בכוונתי לעסוק דווקא בשיפוטיות חברתית של 'איך אתה מעז?' או 'אתה עושה שקר בנפשך'. לא יהיה זה מאמר סדור המנסה לנתח או לחקור זווית כזו או אחרת של חיי בדס"מ לאור ההלכה או היהדות.
גם לא תהא זו שעת סיפור שתנסה להציע פתרונות למימוש פנטזיות באור ההלכה - וברור שישנם פתרונות כמעט לכל אם לא לכל הפנטזיות האפשריות.
הבאלנס הדרוש הוא מאד אינדבדואל ואינטימי לכל אדם באשר הוא. בין אמירתו השנונה משהו של רבי אייזק'ל חריף מסלונים כי ישנם דברים המותרים שאם הם נעשים 'לעיני כל ישראל' הרי שזהו סוף כל התורה (אלו המילים בה מסתיימת התורה) ובין פסיקתם של חכמים במסכת נדרים 'כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה'.
אז בדס"מ אינטימי של בני זוג הנשואים כדת משה וישראל, בביתם הפרטים, לבטח מותר ואפשרי.
משכך, לבטח אפשר לעסוק בבדס"מ בדת.
עולם ההלכה גם הוא מציג את זוויות שונות אפשריות שבדס"מים יוכלו להיאחז בה. יהיו מי שידקלמו את קללת חוה לאחר חטא עץ הדעת 'והוא ימשול בך'. בהלכה ישנם גם עוד אזכורים לסוגיא זו ודי לנו אם נתייחס לעובדה שהפך כ'מנהג': שהחתן דורך (קלילות ולא בכח) תחת לחופה ברגלו הימנית על רגלה השמאלית של הכלה. מנהג המצויין בספרי הלכה ומנהג מדורות קדמוניים עוד מהחיד"א ואף מי שהיה אביו של סבו בעל ה'חסד לאברהם', מציין מנהג זה.
דווקא ה'שליטה' הנראית בעולם הדתי, נראית כשליטה גוריאנית בה השולט הינו שולט מעצם היותו הגבר. יחד עם 'שליטתו' בה הוא גם אחראי לשלומה ולכל מחסורה 'אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו'. הגבר השולט הוא המחוייב לדאוג לרווחתה הכלכלית ואף המוראלית כמו רכישת מתנה לכל חג ומועד - זהו איננו מנהג כי אם 'הלכה פסוקה'.
על הגבר נאמר 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' - הגבר השולט הוא זה שאמור לוותר על נוחותו, לעזוב את מגוריו אליהם התרגל ולנדוד אל מגורי אשתו. - באותה נשימה יש לזכור כי האשה היא שבטלה חובתה לכבד את אביה ואמה כשהיא מחוייבת לכבד את בעלה ואם נדייק בלשון הגמרא 'משועבדת לבעלה'.
לא נוכל לתת לדברים להשמע כמות שהם כשאנו בדור ששופט את הלכ בעיניים 'שובניסטיות', נזכיר כי כל ספרי ההלכה מלמדים על חובת הבעל לכבוד אשתו מעבר לחובותיו הטכניות כמזון ולבוש 'כמנהג חשובים'.
זו דווקא בהחלט יכולה להיתפס כדרך חיים וכנקודת מבט של שליטה מתוך אחריות.
בבדס"מ תמצאו רבים שעולמם סובב סביב פרקטיקות שנראות כמתנגשות עם 'איסור חבלה'. אחת השאלות הפלפוליות סביב לימוד התורה, עוסקת בסיפור אברהם אבינו שמל את עצמו לאחר שאלקים הורה לו כך - וזאת למרות הטיעון כי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה ללא שאלקים ציווה אותו את המצוות.
ואחד ההסברים כמענה לשאלה זו, היא העובדה שאם אברהם אבינו היה מל את עצמו ללא הוראת אלקים - הרי שהיה 'חובל בעצמו' וזהו עוד איסור מאיסורי התורה. שלא יחבול אדם בעצמו או בזולתו.
תתפלאו, אבל סוגיא זו של חבלת אדם בעצמו (גם אם בידי שליח) היא סוגיא שנדונה בתלמוד. אחד המקורות הוא מקרה של ברית מילה שהמוהל מבקש לאחר הברית 'לנקות שאריות' - וההלכה קובעת שאם מדובר בדברים שאינם מפריעים - אסור למוהל לתקן 'ציצין שאינן מעכבים את המילה' הם נקראים ואסור לחבול באדם אז המוהל אינו רשאי ל'תקן קוסמטית'.
לא, זו אינו פסק הלכה מנוי וגמור, ואנו רואים במיוחד בדורנו זה כי אנשים 'חובלים' בעצמם גם שלא לצורך רפואי כמו ניתוחים פלסטיים ושאר טיפולים קוסמטיים.
קטונתי מלהביע דעה הלכתית על עומק הצורך הנפשי של מזוכיסט - אבל כשמדובר ב'בטוח' (אחד משלושת היסודות עליהם עומד עולם הבדס"מ: בטוח, שפוי ובהסכמה), לבטח אי אפשר לפסול פרקטיקה על הסף.
גם אפשר להתמקד בדברי הגמרא שהאיסור של אדם לחבול בעצמו קשור לאיסורו של הנזיר את עצמו להנות מיין ובשר או לאיסור של 'בל תשחית' שעוסק דווקא בשבירת כלים והריסת בגדים. וכבר נאמר בפלפולין סביב איסור ה'חבלה בעצמו' בספר 'חוות יאיר' שנחשב לאחד מגדולי המפלפלים בהלכה: "הקפידה תורה ואמרה ונשמרתם לנפשותיכם וגם על הממון הקפידה מבל תשחית".
בעלי התוספות מוצאים לנכון לפסוק כי לאדם אסור לחבול בעצמו 'אפילו לצורך' - ו'לצורך' נשמע קצת יותר מאשר טיפול קוסמטי סטנדרטי.
אבל רבי משה פיינשטיין בעל ה'אגרות' משה שנחשב לגדול פסוקי ההלכה בדור זה, מבהיר שהאיסור לחבול בחברו זה רק 'בדרך נציון' (בדרך של ניצים-מריבה) ורק בדרך דומה לזו יהיה אסור לאדם לחבול בעצמו. האם יש מי מאיתנו שרואה הכאבה בדס"מית כ'מריבה' בין הסדיסט למזוכיסט?
יש לזכור שסוגיית 'החובל בעצמ'ו נכרכת בתלמוד בסוגיא דומה של 'המבייש עצמו' - אדם שבמייש את זולתו, מחוייב על פי דין לשלם לו על כי בייש אותו. והתפלפלו חז"ל באם יש הבדל בין לבייש 'אדם חשוב' או 'אדם מהשורה' ומה יהיה הדין במקרה בו אדם בייש אדם אחר שמבייש את עצמו דרך קבע - והסכימו כולם כי אדם שבייש את עצמו, אין לזולת שום היתר להשתמש בכך באמתלא לביישו.
כך שגם החבלה העצמית (שאיננה מותרת) איננה מחייבת את האדם שחובל בעצמו בעונש כלשהו על פי דין.