לאורך הרבה זמן התעניינתי בעולם הבדס"מ במיוחד כחוקרת פסיכולוגית פסכיאטרית. ידעתי כמה עמוק הרצון להיות נשלטת על ידי אחר טבוע בי, לרוב תמיד דמיינתי גבר שולט ולא אישה, למרות המשיכה שלי לכל זהות מגדרית. הפנטזיה שלי תמיד הייתה גבר שולט עם מין אגרסיבי ואשה שאני עושה איתה סקס רך ועדין וחושני (סקס ונילי בקיצור). 

כשסוף סוף קפצתי לתוך העולם המגוון הזה, היה בי קונפליקט מהותי בין היותי פמיניסטית רדיקלית (אני מתארת שחלקכם תפסיקו עכשיו לקרוא אבל הפסד שלכם :) ולבין הנטיות המיניות שלי, רצון להשפלה מכות סקס אלים, בין השאר, תמיד על ידי גבר ואיפה שהוא העיקר לא להיות בן אדם רק פלשלייט לשימוש של הגבר. וזה יוצר דיסוננס וצורך להסביר לעצמי וגם לאחרים שמכירים אותי לאורך שנים ויודעים עד כמה חשוב לי הפמיניזם, איך אני יכולה לאהוב דווקא את זה, דווקא את מה שמחוץ למיניות הכי דוחה אותי. 

התהליך של לגשר בין הפער הכביכול גדול בין פמיניזם והתפקיד הספציפי שלי בבדסמ קרה באותו זמן שהתחלתי את הקשר הבדס"מ הראשון והאינטרקציות שעזרו לי להבין דרך כתיבה דרך שיחות דרך מגע. 

אני יציג שתי תפיסות פמיניסטיות לגבי בדס"מ, האחת נגד והשניה בעד בחירה של אישה לעשות עם גופה כרצונה. 

ישנן פמיניסטיות הרואות את השתתפותן של נשים במיוחד בתפקיד נשלטת כאנטי-פמיניזם. לדוגמה פמיניסטית קטלין בארי מתארת בדסמ כ״תחפושת לאקט של להכריח אישה לקיים יחסי מין נגד רצונה״. אפילו לסביות העוסקות בבדסמ נתונות לביקורת דומה, שהן פשוט מעתיקות את דינמיקת הכוח הגברית שנועדה לדכא נשים. 

ומה עם הזכות של אישה לבחור מה לעשות עם גופה, הרי זה תמיד העיקרון המרכזי של פמיניזם? הפמיניסטיות נגד בדסמ טוענות שבחירה היא חסרת משמעות אם היא מתקיימת בהקשר של מערכת המדכאת נשים באופן סיסטמטי. כלומר אין בחירה אמיתית בתוך מודל מיניות מדכאת את האישה שנטבע בנו לאורך כל החיים. יתר על כן, אשה המסכימה לשחק בתפקיד מיני כנוע פוגעת בפמיניזם בצורה פעילה בזה שהיא מחזקת את החוסר שיווין המגדרי הקיים מחוץ לחדר שינה. הן מעודדות את נשים אלה (כולל אותי כמובן) לבקר למה אנו עושות את הדברים האלה ומה זה אומר לגבי התמונה הגדולה של כוח ומגדר (בזה אני אסכים שיש גרגיר של אמת- אבל לא יותר).

פמיניסטיות נגד בדס"מ טוענות שנשים עברו תהליך למידה חברתי לחוות עונג מיני דרך חוסר אונים. חלק מהקושי של פמיניסטיות זה שמכיוון שאלימות כלפי נשים היא תופעה כה נפוצה בכל העולם,  כל אלימות גם אם היא בהסכמה מלאה תמיד תהיה דומה מדי לאלימות הבעייתית המתקיימת בחיי היומיום של יותר מדי נשים. 

הן במיוחד מבקרות בדס"מ המתקיים כשגבר שולט על אישה מכיוון שמאזן כוחות הזה מדמה את התפקידים הנורמטיביים הנפוצים ומאוד בעייתיים בין גברים לנשים בחברה. בעיני פמיניסטיות (גם אלה בעד בדסמ או לפחות בעד הזכות לבחור בזה) תפיסת עולם הזאת פוגעת בכולם גם מבחינת דיכוי האישה וגם מכיוון שזה מקבע גברים בתוך תפקיד מסויים ולא מאפשר לכלל בני אדם לחיות חיים לפי רצונם. הן רואות את בדסמ כתכסיס מודרני לקחת את הכוח מנשים ככל שהן מתקרבות קרוב יותר ויותר לשיוויון. כביכול בדס"מ מלמד אותן מחדש את ״מקומן האמיתי״ הכנוע לגבר. לנשים שנהנות מכניעה, חלק מהפמיניסטיות מציעות שיאתגרו את עצמן לשנות את הנטיות שלהן. 

ומה שנשאר אחרי כל הטיעונים זה שלנשים המחשיבות את עצמן פמיניסטיות (כמוני וכמו הרבה נשלטות לדעתי והיכרותי) ובו זמנית גם נהנות מאוד מלהיות כנועות מינית, במיוחד לגברים, יש דילמה: מצד אחד יש חברה סקסיסטית שטוענת שהנטיות המיניות שלה משקפות את הטבע האמיתי של אישה, כלומר להיות כנועה לגבר ולשרת אותו מינית וגם מעבר. ומולה יש את העולם הפמיניסטי שמחשיב אותן שטופות מוח על ידי חברה פטריארכלית ומשתפות פעולה עם אלימות נגד נשים. 

בכדי לעזור לנשים בסיטואציה הלא פשוטה הזאת, חשוב לשאול כמה שאלות: האם זה אפשרי לראות את האשה הנשלטת ופמיניסטית פשוט כמישהי שסקס כזה עושה לה את זה, שפשוט כיף לה ככה, בלי צורך להצדיק את הנטיה או בחירה? ואם עושים בדיקה קפדנית כל כך, לרוב שלילית, של ההתנהגות המינית של נשים ומוצאים שהן לא עומדות בתנאי הפמיניזם או אולי אפילו גורמות נזק לנשים, האם זאת לא אפליה נגד נטיה מינית לא שגרתית שבבסיסה דעות קדומות של מי ששופט? ואותו דבר אפשר גם לשאול לגבי הדעות של אותן פמיסטיות המתנגדות לבדסמ שגם מתנגדות לחשפנות וזנות ועבודת סקס על כל סוגיה? 

בעצם צריך לשאול למה זה בסדר לקבוצה אחת של פמיניסטיות, שכביכול דוגלות בכולנו אחיות כססמתן, לשפוט את ״האחיות״ הבדסמיות שלהן, להאשים אותן שהן שפוטות של הפטריארכיה? התשובה היא חד משמעית זה לא בסדר וזה צבוע. באותה מידה, אלה ששופטות נשלטות צריכות לחשוב על התהליך החברתי שהן עצמן עברו שלימד אותם שרק סקס ונילי זה נכון וכל מה שסוטה מזה פסול. 

חשוב גם לציין שלהרבה נשלטות, קבלת התפקיד שלהן דורש ניתוק מהנורמות שדורשות מהן להיות חזקות ביומיום ולרוב זאת גם אחת הסיבות שהן נהנות מזה. יש תחושה של חוזק לא מלבחור להיות חזקה או חלשה אלא מלקבל את ההחלטה הזאת באופן עצמאי, בלי להתייחס לא לחברה סקסיסטית ולא לפמיניסטיות שאומרות נו נו נו וגם לא להתייחס לסביבה הקרובה שאנחנו תמיד מחפשים את אישורם. להיות נשלטת זה לבחור להיות חלשה מתי ואיך שאני רוצה ורק למי שאני רוצה ולמרות שזה נשמע פרדוקסלי אין יותר חזק מזה. 

לגבי הטענות של הקשר בין אלימות בדסמית בהסכמה לתופעת אלימות נגד נשים בחברה, יש אי הבנה לעומק המשמעות של הסכמה בקהילת הבדסמ. כל שולט/ת שבאמת מבין את העולם הזה יוכלו להעיד שבמיוחד בהתחלה אבל בהחלט בכל שלב של מערכת יחסים, לנשלטת תמיד יש את הזכות לבחור, להסכים, לשנות את דעתה לגבי מה שהסכימה ואולי גם משהו שלפעמים נדחק לצדדים, הזכות לעונג והנאה. 

והרבה יגידו שלנשלטת יש הכי הרבה כוח. לא נדון בזה כאן אבל בהחלט אפשר להגיד שעולם הבדסמ, בניגוד להרבה מקומות אחרים, מקדש את הזכות של נשלטת תמיד לבחור מה נעשה לגופה. חשוב להעיר שלפטריארכיה אף פעם לא היה אכפת מהזכות של אישה להסכים, לבחור או להינות מסקס. במובן הזה בדסמ יותר מתקדם מעולם הונילי הכללי ובמיוחד מהחלק הסקסיסטי שקיים בתוכו. 

ואם כבר משווים אז אולי שווה לחשוב על איך שופטים את הנשים שנשלטות על ידי גברים בצורה שונה מאוד מההסתכלות הפמיניסטית וחברתית על גברים הנשלטים על ידי נשים. את אותם גברים לא שופטים כי כביכול אין לגברים את אותן בעיות כמו נשים כגון אלימות ואי שיוויון והרשימה עוד ארוכה...אבל כשלא שופטים נשלטים לפי אותם קריטריונים כמו נשלטות בעצם מוסיפים לדיכוי נשים כי יש עוד דבר שאסור להן לעשות אם הן מעוניינות ב״שחרור״ הנשי המיוחל. אבל זהו, איזה שחרור זה אם יש נשים קינקיות שלא יכולות לממש את הרצונות המיניות שלהן באופן חופשי?

המיניות של בני אדם מורכבת. אנחנו כנראה החיות היחידות שעושות סקס למטרות אחרות חוץ מרבייה, ולא רק זה, רובנו עושים הרבה סקס לא לרבייה. בתוך המורכבות הזאת יש לנו עולם מיני פנימי מאוד פעיל שלעיתים לא פועל לפי אותם חוקים של החיים היומיומיים שלנו בתוך החברה. התפיסה החברתית והפמיניסטית צריכה להפנים את המורכבות הזאת ולהבין שהמיניות שלנו לא תמיד תשקף את מי שאנחנו בחלק רחב יותר בחיינו ולפעמים היא כן וכל עוד זה בהסכמה ומבחירה חופשית, הכל לגיטימי ובריא. 

אחרי הסשנים הראשונים, אני אישית הרגשתי שחרור לא רק רגעית מהסשן אלא גם אחרי, כשחזרתי לחיי היומיום. משהו בפנים השתחרר ועזר לי להיות יותר חופשיה, יותר אמיצה באינטראקציה עם הסביבה. אני עדיין חוקרת איך השליטה ממשיכה לשנות אותי אבל מה ששמתי לב זה שככל שאני יותר כנועה וכשאני מתמסרת יותר לעומק, ככה אני גם מצליחה יותר להשתחרר מהמחשבות הטורדניות על מה יחשבו, מה יקרה... כאילו אני יכולה להעביר את הדאגות גם אליו וגם לתת להן להתנדף לאוויר במהלך סשן. והכי אני שמה לב כמה מועקה יש לי כשאנחנו לא יכולים להתממש, כמה השחרור חסר לי, הרעב למגע לנוכחות של גבר דומיננטי מיני בחיי ואפילו יותר משחררת אותי מבחירה.

אני אמנם רק נשלטת אחת ואני בטוחה שיש מגוון רחב של חוויות אבל נראה לי שהרבה נשלטות מזדהות עם ההרגשה של ניתוק ושחרור מהמקום של בחירה להיות חלשה וכנועה. ואולי זה קשה להבנה למי שלא עוסק בבדסמ ולא מבין שהניגודים האלה הם חלק גדול מהכיף והדרך שבה בדסמ עוזר לנו להתפתח כבני אדם. אבל חשוב שפמיניסטיות ואחרים ששופטים את הנשים הבוחרות להישלט יבינו את המורכבות שבמערכות יחסים בדסמיות. והדרך הכי פשוטה וברורה להימנע מלהמשיך בדיכוי נשים היא לשאול נשים מהן רוצות וצריכות מחיי המין שלהן? ואז מגיע הקטע הכי חשוב וזה להקשיב טוב לתשובה, ללא שפיטה, ולהאמין שהן יודעות מה טוב להן. 

אם אני אומרת לך אני רוצה את זה, אני בחרתי בזה, זה מה שחיפשתי ועושה לי טוב אז אחיותיי הפמיניסטיות, תאמינו לי.