פורטל מקיף לעולם הבדס"מ

האתר מכיל תכנים מיניים וגסים ומיועד לגלישה אך ורק מגיל 18 בלבד ומעלה

בדס"מ ורפואה



רפואה ובדס"מ קרדיט ל Aviel Hankin 

רקע קצר: אהלן, אני אביאל, מתמחה ברפואת משפחה. הצטרפתי לקבוצה לא מזמן, והיא מספקת בעיניי פלטפורמה מצוינת לשילוב של בדס"מ, מיניות ובריאות.

יש הרבה נושאים שאפשר לדבר עליהם בהקשר הזה, אבל רציתי להתחיל בקטנה: אפטר-קר רפואי אחרי סשנים. האפטר-קר כמכלול הוא נושא ענק שכולל מרכיבים רגשיים וגופניים כאחד, וכאן אני אתמקד בחלק המצומצם של טיפול בפציעות למיניהן. את הפציעות אפשר לסווג לשטפי דם ונפיחויות, שבהם אין פגיעה בשלמות העור, ולשריטות, פצעים וחבלות אחרות שבהן יש פגיעה כזו.

אז כמה טיפים פשוטים:

שטפי דם ונפיחויות: כל עוד אין פגיעה בשלמות העור, אין צורך במשחות או חבישות למיניהן. ניתן לטפל בקומפרסים קרים (קרח עטוף במגבת, או בד ספוג במים קרים) - להניח על האזור הנפוח למשך 10-20 דקות בכל פעם, 3-5 פעמים ביום, ב-24-48 השעות הראשונות. אם מדובר בגפה, אפשר להיעזר בהרמה שלה כשניתן, כדי לזרז את ניקוז הבצקת. כמובן שניתן ורצוי להשתמש במשככי כאבים לפי הצורך. במקרים בהם הכאב מאוד משמעותי, או שאינו משתפר עם הזמן, או שישנה נפיחות משמעותית או דפורמציה ברורה (שינוי צורה של הגפה), כדאי להיבדק. כך גם במקרים בהם שטף הדם אינו חולף בתוך 2-4 שבועות.

פצעים, שריטות ומצבים בהם יש פגיעה בשלמות העור: נטייה נפוצה ושגויה היא למרוח משחות אנטיביוטיות על פצעים כדי למנוע זיהום. למעשה, מבחינה מחקרית אין כל בסיס לגישה הזו, ויתרה מזאת, שימוש בתכשירים אנטיביוטיים (מופירוסין, בקטרובן, סילברול וכד') ללא סיבה עלול להוביל להתפתחות עמידויות. באנשים צעירים ובריאים ללא מחלות רקע, רוב הפצעים יחלימו היטב לבד ולכן אין כל סיבה להשתמש במשחות כאלה באופן "מניעתי" כאשר אין סימני זיהום. במקרה של הופעת סימני זיהום, יש לפנות לרופא. סימנים אלו יכולים להיות מקומיים (כאב עז, אדמומיות מתפשטת, קשריות לימפה נפוחות, הפרשת מוגלה, ריח רע מהפצע) או מערכתיים (חום גבוה, צמרמורות, בחילות, תחושה כללית רעה).

למעשה, הטיפול היחיד שנדרש לפצעים שטחיים הוא ניקוי מקומי באמצעות מים וסבון או יוד. ניתן לזרז את ההחלמה ע"י מריחת תכשירים לשמירה על לחות האזור הפצוע (וזלין הוא אופציה מצוינת). ברוב המקרים אין צורך בטיפול נוסף. אם יש דימום קל – יש להפעיל לחץ ישיר עד לעצירת הדימום, ולאחר מכן לטפל כאמור. במקרה של דימום משמעותי, כמובן שיש להיבדק אצל רופא.

סוגיות שחשוב לשים לב אליהם:

• ישנם מצבי רקע רפואיים שפוגעים בתפקוד מערכת החיסון או ביכולת ההחלמה של העור, כמו סוכרת, מחלות לב וכלי דם, מחלת כליות, ושימוש בתרופות מדכאות חיסון. אנשים שסובלים ממצבים כאלו ברקע, נמצאים בסיכון מעט מוגבר לזיהום בפצעים. במקרים אלו לעתים כדאי להשתמש במשחות אנטיביוטיות באופן מניעתי, גם בהיעדר סימני זיהום. אם יש ספק, כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה בנושא.

• אלרגיות למשחות ותרופות שונות (יוד, משככי כאבים) – כמובן שיש להכיר ולהימנע.

• חיסון לטטנוס: זיהום בטטנוס (חיידק בשם קלוסטרידיום טטאני) עלול להתרחש בכל סוג של פציעה, כולל פצעי הצלפה, נשיכה וכו', והוא עלול להיות מסוכן. מנות דחף לטטנוס ניתנות באופן שגרתי בילדות, בגיוס, במוקדים רפואיים לאחר פציעות, ולעתים במרפאות מטיילים לפני טיולים לחו"ל. כדאי לבדוק בפנקס החיסונים, ואם לא ניתנה מנת דחף ב-5-10 השנים האחרונות, כדאי לגשת לרופא המשפחה לקבל הפניה.

• חשוב לשים לב לנוכחות גופים זרים בפצעים (קורה לעתים לאחר שימוש בכלים, מכשירים, ואף נשיכות – לעתים נותרים חלקי שן בפצעי נשיכה!) – במקרים כאלה יש לגשת לרופא.

• פצעים שדורשים תפירה: בכל מקרה של ספק, כדאי להיבדק אצל רופא. במקרים שדורשים תפירה, יש משמעות לזמן: חתכים קטנים יכולים לעבור תפירה עד 12-18 שעות אחרי האירוע; חתכים גדולים יותר (מעל 5 ס"מ) כדאי לתפור עד 12 שעות. עם זאת, אזורים עתירי אספקת דם (כמו הקרקפת למשל), לעתים ניתנים לתפירה גם לאחר פרק זמן זה.

• רוב החבלות בפעילות בדסמית יהיו באזורי הישבן, ירכיים, גב וחזה. פצעים שטחיים באזורים אלו לרוב לא כרוכים בסיבוכים. עם זאת, במקרים של פצעים שלא נראים שטחיים לחלוטין באזורים הסמוכים לגידים, מפרקים ועצבים – כדאי לגשת לרופא לבדיקה, כדי למנוע סיבוכים. 

• פצעי נשיכה: פצעים אלו הם ייחודיים, משום שהסיכון לזיהום בהם גבוה יותר לעומת פצעים אחרים, וזאת בגלל הפלורה המיקרוביולוגית המגוונת בפה שלנו. בפצעים אלו כדאי להקפיד לשים לב שהם מחלימים כראוי במיוחד ב-24 השעות הראשונות (אגב, פצעי נשיכה לרוב לא ייתפרו, בגלל הסיכון המוגבר לזיהום).

• חלקנו נושאים וירוסים כמו HIV, הפטיטיס B והפטיטיס C. באופן כללי, הסיכון להידבק באחד הנגיפים הללו בנשיכה הוא נמוך מאוד, אלא אם היה מגע עם דם (חשיפה לדם במקרים אלו מתרחשת בעיקר כאשר הננשך מדמם מפצע הנשיכה, והדם נוגע ברירית הפה של הנושך). לכן, מומלץ לכל מי שעוסק בפעילות עם חשיפה לדם, או פעילות הכוללת מין לא מוגן (כולל אוראלי ואנאלי), להיבדק לנגיפים אלו באופן קבוע (אצל רופא המשפחה או במרכזים דיסקרטיים יותר כמו מרפאת לוינסקי). אם אירעה חשיפה לדם והסטטוס הנשאותי של המשתתפים אינו ידוע, כדאי לגשת לרופא לשקול בדיקות וטיפול מונע.

נקודה חשובה לסיום: פנייה לרופא במקרים כאלו עלולה להיות לא נעימה, בגלל הסטיגמטיזציה העזה סביב עולם הבדסמ. מטופלים החוששים להיתקל בשיפוטיות ויחס מזלזל לא ימהרו לפרט על האירוע שהוביל לפציעה. מידע כזה לעתים עשוי להיות חשוב לטיפול, ולכן חשוב למצוא רופא מטפל שמרגישים בנוח לפנות אליו בנושאים כאלו.

בברכת פעילות מהנה, בטוחה, שפויה ובהסכמה.


חיפוש :
טואול - אתרים באינטרנט